שמונה שבילי שירה

מבוא

אני מבקש לכתוב על תשומת לב, אך אני שם לב שאני לא יודע כיצד ראוי לכתוב על תשומת לב. ולא על תשומת לב בלבד אני רוצה לכתוב, אלא גם על קשב, הקפדה, אכפתיות. אני מבקש לכתוב על אַפַּמַאדַה, מילה שלא אתרגם פה, אבל אציע מתווה לתרגומה.

אַפַּמַאדַה היא מילה בשפת הפאלי, שפה הודית עתיקה. זהו מונח בו השתמש הבודהא במילותיו האחרונות, עצתו לממשיכים בחיים: לכו בדרך באַפַּמַאדַה. חיו בתשומת לב, בקשב, בהקפדה, באכפתיות.

אבל ישנו עוד נושא עליו רציתי לדבר: דרשה שנשא מולי חבר לפני חמש עשרה שנה בהימלאיה. הדרשה עצמה אבודה, אבל אציע פרשנות של התבנית שהטביעה במוחי, פנג שווי של רכסים ותעלות שאני עדיין חורש. אציע זר עשבים שהצמיחו רגבים אלה, צרור רשמים, תובנות ומחשבות בנות מחשבות. להלן, אם כן, כמה דברים על תשומת לב, על דרשתו של וינצ'נזו וכמובן – מטבע הדברים ומטבעי שלי – על השירה.

שביל ראשון

אני מבקש לכתוב על תשומת לב, קשב, הקפדה, אכפתיות. אבל מה יש לומר על תשומת לב? על קשב? הרי אין רעיונות גדולים במציאות. הרי המציאות נטולת דוֹגמות. המציאות, כשאני מתבונן בה במלוא מורכבותה, אין בה די מקום פנוי אפילו לחלקיק של דוֹגמה. אין שום תיאוריה מאחורי מרוצת היקום לעבר קצו האנטרופי, התבלגנותו עד למותו הקר, עד להיעדר כל אפשרות לשינוי. כמו כן, אין שום תורה בשורש מרוץ החיים בכיוון הנגדי, לעבר מורכבות הולכת וגוברת, לעבר פירוט הולך וגובר, לעבר עידון ודיוק המידע.

אבל דבר אחד אני יודע לומר על תשומת לב: שהיא האוצר היקר ביותר, המשאב העילאי; שהיא פורה כהיתוך גרעיני וכמוהו בלתי נדלית; שהיא הופכית לנפט אך כמוהו מאירה ומניעה. ככל שתשאב יותר תשומת לב ממעמקייך, כך רק תמצא יותר ממנה. תשומת לבך היא גם המענה הראוי היחיד למציאות המורכבת כל־כך. כשאנו שמים לב למורכבות הזו, מתוך ההתבוננות עולה היופי, ומתוך הקשב שלנו לחוויה האסתטית של שפע המציאות, נוצרת המחויבות שלנו ליופי. למחויבות הזו קורא כל אדם בשם משלו. אני קורא לה שירה.

אבקש אם כך להפנות את תשומת לבך לתשומת לבך. אודה לקשב שלך, בידיעה שגם אם הדברים הבאים לא יצדיקו את זמנך, הקשב משתלם מעצמו.

שביל שני

וינצ'נזו ואני רוכנים מעל לוח שחמט, שוקלים יחסי כוחות, אסטרטגיות ותחבולות. זוהי סוטרה של רצים וצריחים, של צ'אי וצ'ילומים, המתנהלת לרקע נוף הרים חיוני להטריף. תרמילאי צנום ושיערו מתולתל בקבוקים מגוחכים, הוא אני, משחק מול סיציליאני מרופט שעורו מכוסה כתמי פסוריאזיס מתקלפים, הוא וינצ'נזו. הסיציליאני דורש בפנג שווי. הוא מסביר על קווים ישרים ועל קווים עקלקלים. הרֶשע נע על הקווים הישרים, הוא אומר, משום שהוא חסר תחכום, משום שהוא טיפש. הרשע הוא נהג טיפש הדוהר במסלול ישר, במכונית מרוצים עתירת כוחות סוס, ויודע רק לתת פול גז קדימה. הטוב, לעומת זאת, נע בקווים מפותלים. הוא נהג חכם ומיומן, הקשוב לכל סיבוב בדרך.

וינצ'נזו דימה את הטוב לנהג חכם. היום אני מבין שהוא קשוב, מקפיד, שאכפת לו, שהוא שם לב. אני מבין שהוא אינו יודע בהכרח לאן מועדות פניו, אך הוא שם לב לדרך. הוא אינו פועל מתוך תגובות מובנות ואינסטינקטיביות, אלא מטפח הדדיות מודעת עם המציאות שבתוכו ומחוץ לו. אני מבין את אותו הנהג משום שעשיתי מעצמי נהג זהיר בכביש ההררי והמפותל של השירה, עקלתון אותו תמרנתי בקשב, שם לב לכל פנייה, כדי לפעול מתוך טווח יכולותיי הערות, כי אכפת לי.

מפתה להתעצל ולבחור בכביש הישר. קל להיכנע לתכתיבים ולהתנהל רפלקסיבית מול תהפוכות העולם. אבל כבישים ישרים אינם מובילים לפסגות. כשאנו בוחרים בדרך הטובה, לעומת זאת, כשלבנו פתוח וקשוב לנפתולי המציאות המורכבת להפליא, אנו מתהלכים בעולם שיחבק את לבנו היכן שרק נשים אותו.

שביל שלישי

מורכבות המציאות מגמדת את כל תורותינו ודעותינו. אין לנו מפות לנווט טריטוריה כה מפורטת, חוויה כה שופעת.

כשקַאצַ'נַה, תלמידו של הבודהא, שאל את מורו "מהי ראייה שלמה?", ענה לו גַאוּטַמַה: "בגדול, קאצ'נה, עולמנו תלוי בדואליות של 'זה כך' ו-'זה אינו כך'. אך מי שמתבונן בהתהוות העולם במהלכה, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זה אינו כך' בנוגע לעולם, ומי שמתבונן בחדלון העולם, במהלכו, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זה כך' בנוגע לעולם." החבל הדק התלוי בין שני קצוות אלה, עליו תוכל להתהלך לוליין מעל תהום של חיים לא מודעים – חבל זה הוא אַפַּמַאדַה.

אך לעיתים תכופות מדי, אנו מתעקשים למפות את הבלתי ניתן למיפוי. בערך עשור לאחר דרשתו של וינצ'נזו, טיילתי עם יוסי במחוז נידח יותר של ההימלאיה. שוב העונה עונת המונסון, והדרך, שאמורה הייתה להיות נוחה, נעשתה בגשם לביצה רדודה ומאורכת, שלולית של חתחתים. את השביל מחקו מפולות בוץ עצומות. הגענו לפיצול שבילים גשום שם שגינו והחלנו מטפסים בתוואי שנעשה לפחות ופחות שביל וליותר ויותר ערוץ פרא על צלע הר, עד שנאבקנו כבר במעלה אשדים קטנים שביניהם לבין דרך אין דבר וחצי דבר. אחרי זמן רב מדי, הודינו לעצמנו שאנחנו בדרך לשומקום.

אלא מה? בנפשנו – שנוטה לעצלות הרוח, היא הרשע הזעיר, האישי – בנפשנו הצטיירה הדרך. דִמיינו לפנינו נתיב ישר ונתנו פול גז. אלא שהמציאות חלקה על דמיוננו, ואנחנו לא היינו קשובים לה. מה עוד למדתי מהניסיון? שאותם משטחים יפהפיים של ירוקת ההרים, כמו אלה שמדי פעם ראינו, אני ווינצ'נזו, כשמסך הגשם דעך לרגע – אותם מרחקים אידיליים ונעימים למראה הם למעשה סבך מורכב, כואב ודוקר כשאתה אבוד בתוכם.

שביל רביעי

ביני לבין וינצ'נזו מונח לוח שחמט מרובע ריבועי ריבועים, דוגמא מופשטת המשובצת במציאות שאין בה קו ישר אחד. ציור מונוכרומאטי בקווים מקבילים. אפשר גם למצוא בכך יופי. מונדריאן אולי היה מוצא בלוח יופי, וגם אתה, הקורא, תוכל ללכת למוזיאון, להתבונן במונדריאן ולהתפעם מתרבותך. אלא שלבך הפועם עֵד שנוף ההרים מפעים אותו יותר, על שפע ענני הקטיפה השטים בין פסגות המטפסות דרך יערות, מחשופים ושלג, שנמס באפיקים דקיקים שרוחשים ונופלים בין שלג, מחשופים ויערות, ומתקרחות מדשאות ומוריקות ובהן מכחילים ומלבינים פלגים מנצנצים צוננים ומנצים פרחים אינספור לסירוגין, מתכופפים ומזדקפים חתוליים כנגד ליטוף האוויר המרעיד במשבים קרירים את כל הנראה לעין, מהעננים והפסגות עד לאשדים הצחים, החוברים לנחל השוצף כחול וצח כנגד לובן המסלע הצחור לגדותיו – יופי העולם המתבדר ברוח הנושבת מכל סלע, פרח, מפל ועץ.

מציאות מורכבת עד אינסוף, בלתי ניתנת למיפוי, בלתי ניתנת להגדרה, מרהיבה, מטריפה, מטמטמת. ועלינו לאהוב אותה. לא מתוך חובה מוסרית, לא מתוך תורה, אלא מתוך נטייה אסתטית, מתוך טבענו. כי אנו מחויבים לחיים. כי אנו מעדיפים את החושב על פני הדומם, את החווה על פני הנחווה. מה עושה האדם אם לא להאדיר את המורכבות הזו הלאה? למשל, איש כותב שירה.

בינתיים וינצ'נזו מסדר את הכלים למשחק נוסף. בכל משחקינו הרבים ניצח, פרט לאחד. כפרס על נצחוני החריג, סיפר לי וינצ'נזו על ניצחון זוהר משלו. פעם הגיע לעירו רב אמן למשחק סימולטני מול השחמטאים המקומיים. וינצ'נזו המסמורטט והמחוטט הגיע למשחק יחד עם עוד תשעה עשר שחקנים במיטב בגדיהם. יין זול הוצע חינם, ווינצ'נזו חגג. במהלך המשחק, השגיח שרב האמן לא משקיע בו את אותו הזמן שהשקיע בשכניו, עד שאחרי מהלך מוצלח במיוחד של וינצ'נזו, הרים רב האמן את עיניו מהלוח והביט בו נדהם, כשגילה שאין הוא סתם חסר בית שבא בשביל היין. בסופו של יום, מתוך עשרים משחקים, היו לרב האמן תשעה עשר ניצחונות. רק לווינצ'זו הפסיד, כי רב האמן לא שם לב.

הפסדיי שלי לווינצ'נזו, לעומת זאת, לא נבעו מחוסר תשומת לב, אלא מהעדר מיומנות, שהיא רק תוצר של תשומת לב לאורך זמן רב, לאורך אינספור אלפיות השנייה. המיומנות היא נגזרת ההקפדה. וינצ'נזו לימד אותי מיומנות כשהראה לי כיצד להשליך סכין. הוא הורה לי להקפיץ את הסכין באוויר, כך שתסתובב, ולתפוס ולהקפיץ. כך, שוב ושוב, כדי להבין את משקלה, כדי להיות קשוב לסכין, כדי שיהיה לי אכפת ממנה כשאשליך ואנעץ אותה בעץ שלפני.

הוא גם לימד אותי איך לשבור בקבוק בירה בקטטה מבלי להרטיב את השרוול. שוב, עניין של הקפדה.

תצפית  ביניים

בגדול, קורא יקר, השירה תלויה בדואליות של 'זה שיר' ו-'זה אינו שיר'. אך מי שמתבונן בהתהוות השירה, במהלכה, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'אין זה שיר', ומי שמתבונן בחדלון השירה, במהלכו, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זהו שיר'.

שביל חמישי

כשאני שם לב לשירה, אני שם לב שהשירה מוזרה, דהיינו זרה לי, משמע השירה אינה אני. מסקנה זאת נשמעת ברורה מאליה, אך בכל זאת, נדרשה למשורר זה תשומת לב רבה לנסחה, והתרשמותי היא שרבים מהעוסקים בשירה דווקא אינם משגיחים בכך, אלא מחפשים בשירה את עצמם. אין זה מפתיע, שהרי אנשים הם כל־כך עצמם, חושבים כל־כך על עצמם ואוהבים כל־כך את עצמם, שמתוך הרגל, כשיחפשו שיר יפה, הם עלולים למצוא את עצמם מצביעים על שיר יפה פחות, רק כי אותו שיר מצביע עליהם – נגיד, השיר מסכים איתם, קורא בשמם או מתייחס למצבם החברתי־כלכלי או למיקום הגיאוגרפי בו איזה אב קדמון הגיח מפותה של איזו אם קדמונה. אלא שהיופי אינו חץ. הוא אינו מצביע. היופי הוא מה שאנחנו שואפים להצביע אליו. השירה יש לה את מקומה, ומקום זה אינו בנו, וכדי ליהנות ממלוא יופיה, יש לכבד את המקום הזה. יש לשים בו את לבנו.

שביל שישי

כשאני קשוב לשירה, אני קשוב לשמיעתי את השירה, ועולה בי התהייה: מהי הולדת השירה? משורר מקריא מילים מדף, מוחו ממיר אותן לתנועות שריר, ונוצרים גלי קול המגיעים לאוזני המאזין כצלילים צרורים בסבך רעש. מוח המאזין מנפה את הצלילים מהרעש, מזהה פונמות ומרכיבן למילים, למשפטים ולמשמעות. בכל התכונה הזו, ברור לי דבר אחד – ישנה שירה. אני חש בה. היא חיה בי. אך היכן היא מתקיימת? מה הוא, בעצם, קיומה?

אני מתבונן בכל שלב בתהליך, ומחפש שירה. היא אינה על לשון המשורר, ואינה באוזן המאזין, לא על הדף ולא בתאים האפורים. כך מתקלפים הרבדים והשירה נעדרת. אלא שבתוך הקשב ושימת לבי לכל פרט בדרך, מתעצמת הוויית השירה. כי השירה היא הווה שמתקיים מתוך הקשב עצמו, והיא הקשב עצמו, כמו שהיא תשומת לב, הקפדה, אכפתיות.

שביל שביעי

כשאני מקפיד על השירה, אני מבין, שהשאיפה לדעת מהו שיר טוב ומהו שיר רע היא שאיפה דוגמטית ולפיכך מוטעית. לעומת זאת, טבעי לנו לזהות יופי. כי ארבעה מיליארדי שנות אבולוציה רקמו במוחנו תחרת תאי בינה מורכבת ויפהפייה, כלי יאה להערכת היופי השופע ממורכבות העולם. אין כאן צורך בתיאוריות, רק בנוירונים וסינפסות מיומנים, והמיומנות, כאמור, היא נגזרת של תשומת לב. שים לב לשירה לאורך זמן, ונגזר עליך להיעשות מיומן בה, והשירה עניינה יופי. כשלמדתי מוזיקה הודית אצל פנדיט קֶשַב (אכן כן) גִּינְדֶה, שאלתי אותו פעם, "מהי הרַאסַה של רַאגַה זו?", כשראסה משמעה הרגש הנכון לראגה, היא הסולם או מתווה היצירה. גורוג'י ענה: "הראסה היחידה היא היופי." שיר טוב הוא שיר יפה, ואת היופי, כאמור, מזהים.

אלא שזיהוי היופי דורש מיומנות ביופי, כלומר מיומנות בשירה. היופי דורש חניכה עצמית עמוקה ומוקפדת. כי היופי לא מתיפייף. אמנם הוא לפעמים מתגלה פשוט וברור כזריחה, אך משורר מיומן מתהלך בדרכיו הן בימים ברוכי שמש והן בלילות אפלים; הן כשהוא פשוט ומזמין והן כשהוא סבוך ואיום. כשהוא נתקל בו, תהיה אשר תהיה ארשת פניו, הוא מברכו בשירה.

שביל שמיני

כשאכפת לי מהשירה, אני שר. את שיריי היפים ביותר עד כה שרתי בקיתונות וקבין, ספר שיצא, גלוי ונאות, בהוצאת הבה לאור. כמו רוב המאמצים הראויים, קיתונות וקבין הוא הדרך והיעד, המוצא והקצה, הפתרון והבעיה. קיתונות וקבין הוא התרגום שלי למילה אַפַּמַאדַה. הוא תשומת לב, קשב, הקפדה ואכפתיות ב־88 עמודים וכריכה קשה ומהודרת. הוא פרי המיומנות שאזרתי. הוא השביל בו העפלתי, התצפית שנשקפה לי והפסגה ממנה אני מטפס מטה בימים אלה, על שפתי שיר לכת שלימדה אותי הדרך.

מוצא

מדי עונת רבייה, הקנר, הוא זכר הקנרית, מצמח אזור חדש שלם במוחו. תאי מוח מתפצלים ומשתכפלים ונפגשים לאיזו סינפסה, וכל המוני תאי הבינה, או הַבִּינִים הללו, מתלכדים כדי לשיר שיר. בסוף העונה, כל אותו חבל מוח, שירו של הקנר, יתנוון, יתכווץ ויעלם. בעונת הרבייה הבאה, יצַמח מוחו אונת שירה חדשה וממקורו יבקע שיר חדש.

גם אני נתון לעונות, ואונת השירה האחרונה הייתה טובה אלי. גיליתי בה הרבה יותר משחשבתי שיש לגלות. פרחים מזנים לא מוכרים הנצו צבעים שטרם נצבעתי. פירות מוזרים עססו טעמים שטרם טעמתי. קולות יש מאין נבראו לזמר.

מעונת השירה שעברה אני נפרד בתשומת לב, מקפיד לומר, תודה רבה, איזה יופי שהיה, פני עתה לעונה הבאה. כשתגיע, אשלח גלויה.

2 תגובות על הפוסט “שמונה שבילי שירה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *