מדדים – מעשה בשלושה

היא, כלבה

אַדְוַיְטָה מאחורי, וּלְפָנַי עיקול בדרך. כך הסתדרו הדברים. שם היא כורעת, שמוטת ראש, כבויה ודלוקה לזימון. על כל כתמיה וגווניה הסותרים, עיניה השונות בצבען, ורגלה האחת הקצרה מהאחרות, קראתי שמה אדויטה – אִי־שְׁנִיּוּת. יום אחד, בהקיפי את הגבעה, לצד אחד המזבחים שסביבה, זו מוצאת אותי, דבקה בי וחוזרת עמי לבית בו אני שוכר חדר.

וכלבה זו, למודת־מקלות, מקוללת ומסולקת, נצמדת למפתן חדרי, וכך כמה ימים אנו חולקים אוכל ומים, והיא מתלווה אלי ואנו מקיפים את הגבעה, כשימיננו אליה, ועוצרים לנוח ולשתות לצד המזבח בו נפגשנו.

ואדויטה נוחה ומסתפקת במועט, וכשאני עוצר לשוחח עם אחד מעולי הרגל, היא מחכה, וכשאנו נפרדים היא מְדַדָּה, מהירה ממני רק במעט, כדי להמשיך עמי. רק פעמים ספורות רצה זו לפני, כשאיזה תנועה חשודה מרשרשת, לעמוד מול השיחים, לרחרח ולנשום, לחיות ולנהום, ואז שבה וחוברת אלי.

ועכשיו מביטה בי אדויטה ואני איני מביט חזרה, מתוך חולשה או מתוך חשש שתבוא. אחת מהנוראיות, זו. היא מנגנת בכי קטן ומדויק שנפרס ומכסה כל אחד מצעדי המאומצים. רק שלא תעקוב אחרי. אם תקום, אשליך עוד אבן לעברה, על יללותיה ופרוותה המגואלת. ובכל זאת ברור לי שעדיפים תחנוניה על פני התוכחות שתישא לְפָנַי הדממה, אחרי העיקול, כשלא אראה עוד אותה צולעת תחת עול נוכחותה המעיקה; כששוב יפציע לפני החושך, כשאחזור ואשתלח בו ואמצא בו צד.

הוא, טווס

הגעתי לכאן ברכבת ומהתחנה סירבתי את דרכי דרך המון הריקשות ודרך העיירה, מזמר אִילַיי אִילַיי אִילַיי לאמור לא ולא ולא עד לפאתי העיר ולכביש המכוסה בוטנים המתייבשים בשמש. סירבתי עד לכפר הסמוך לגבעה הקדושה, שם מצאתי חדר ומחוץ לו רחבת בוץ אדמדמה וספסל.

בבקרים הייתה בעלת הבית ניצבת להתמתח, להשתחוות ולברך מול הגבעה, ואחר כך הייתי אני לוגם תה, פוקח ספר ומביט בטווסים שבחצר.

שלוש נקבות היו שם, והן אפורות ונשכחות, והיה הטווס היפה. הייתי קורא בדברי החכם מהגבעה, והטווס היה סובב סביב הרחבה; הייתי מביט בו והוא היה מנפנף בכנפיו; הייתי מברכו והיה פורס זנב; הייתי צוחק והיה מתרחק. בלילות היו הטווסים מייללים צרימות שהיו מסמרות את הלילה וטורפות את שנתי, ואני הייתי מפטיר אל אוויר החשיכה החם מחר אקח את חפצי ואלך, אלא שבבוקר הייתי יוצא ורואה את הטווס והוא יפה בעיני, והייתי יושב מולו ושותה.

והטווס לעיתים היה קופץ על ענף עץ נמוך וצץ מעל לקצה הספר שבידי; ולעיתים היה מפזז לצד הספר המונח על הספסל; ולעיתים היה מדקדק ומטעים צעדיו כשאני עוצם עיניים על גַּבִּי שעל הספסל.

והיו ימים ולקראת שקיעה הייתי יוצא לצעוד סביב הגבעה, כשימני אליה, ולפעמים הייתי עוצר ליד המזבחים, ופעם עצרתי לצד אחד ולצדו כלבה ששמה קראתי אדויטה.

אני, תייר

מוות אמיתי הוא שכחת טבעך הנכון; זיכרונו הוא לידה מחדש אמר לי אותו ספר אז. לפעמים כשמתרגש משהו צף לעיני שביל בפקעת עצים, שיחים ועשב, ומבצבצת אדמת חמרה שמדגדגת ארגמן, ולפנים ישנו שער, ומאחור גבעה, אך אני אינני מוזכר שם, בעוד זכר הכלבה נדרש, ושיכחון הטווס מסורב.

אור ליום שבת והיללות מבחוץ צרמו עד אינסוף, ואי אפשר לחכות ולהשכים נינוח לצפות ביופי הטווס והגבעה והעולם, אז קמתי ופתחתי דלתי אל רחבת הבוץ. שם היה הטווס, צבוע בגוון אחד מעיק ומבשר קץ, ואדויטה דלקה בו והוא צלע ונפל על צדו וחזר וקם ונקרע עוד פסיעה אחת, דמו קורא אִילַיי אִילַיי אִילַיי לאמור לא ולא ולא, והיא מדלגת עקומות וטורפת בבשרו, והוא דוחה את חובתו לחדול. אז השלכתי אבן ראשונה על אדויטה, וזו סירבה ללכת.

בעלת הבית הגיעה והנידה בראשה וסילקה את אדויטה במטאטא, הביטה בטווס ובי ושוב הנידה בראשה והלכה לחדרה. אדויטה התרחקה ואני ישבתי כתמול שלשום והתבוננתי בטווס היפה כשהוא רוקד ומחרחר. אחרי דקה חזרה אדויטה והטחתי בה אבן שנייה. ניעורתי ונכנסתי לחדר לאסוף את בגדיי, ספריי ותמונת החכם שתליתי על קיר. השארתי כמה שטרות ועוד כמה על השולחן ויצאתי, כשתיקי כבד וצעדיי כבדים וכולי כבד מחובתי להיות. צעדתי לעבר העיר, בצל ההר שלשמאלי. לפני העיקול בדרך נצמדה אלי שוב הכלבה והשלכתי עוד אבן לכיוונה וזו נעצרה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *