לחנוט או להחיות, זו השאלה.

ולפני התשובה, תמונת מצב: מזה זמן מה, רקדן שיכור מחולל ומסובב גווייה; ישנו משורר ששנים כבר מדקלם מיסה לדת נטושה; תקופה ארוכה שוקד צייר יגע להתוות נופי עולם שכוחד; נגן עייף מבצע (כמאמר ר' יואב עזרא) את הנֶגֶן של עולם המתים. כי תרבות פשטה במלאכתם לכלות, כי עבר ועתיד ריטשוה. האמן המבקש את הנצחי רק בהווה ימצאו, שהרי העבר נגמר והעתיד נחשב קצים. ההיסטוריה של האמנות היא מספרי הגורל, מזמרה המקוננת בגוזמה כל ענף חי. שמע לזמיר שעל אותו ענף, נצח־חן שיתעופף ליערות ברוכי־עלווה, עצים שתולים על פלגי מים, לשמח לבב לעד. צפה במעופו כי ביום כריתה אל מחוזות זמרתו תשוקתך, שם ממלכת עדן אמן.
חניטת האמנות פשוטה. את החומרים לכך תמצא בספר או בחנות חומרי היצירה הקרובה. תוכל לחנוט אותה פולוק, תוכל לחנוט אבידן, וורהול, ניז'ינסקי. תידרש מלאכה מאומצת, גם לא מעט מחשבה, אך רק קמצוץ מלבך תחויב להקריב. הגווייה המתירנית תתמסר לכל תהליך שתבחר. בסופו, תוכל לזקוף ראש בפתיחת גלריה, חתימת קונצרט, השקת ספר. הקהל יכתירך אמן, ולאמנות אין רוח לדרוש את נקמת התועבה.
החייאת האמנות, לעומת זאת, כנראה בלתי־אפשרית. תרבית התרבות שפשטה בה גדעה כל חוש ועצב. אדם שכך בוית, ספק אם יוכל להשליך מעליו את המוות שחינכוהו. אמנם תוכל לצאת לחופשה קצרה מבית־הקברות המתורבת שלנו, בו כל Xיזם, כל תנועה וזרם מגלים מצבה יפה כל כך, שהמון נקהל סביבה נרגש – אך להוביל אחריך אל המדבר, אל השנים הרבות שיידרשו כדי להתנקות מחרפת העבדות, משפל העבודה הזרה – לכך לא תוכל. מסכים נאים ממך מושיבים העם בביתו.
אז להיות. הֶיֶה הזמיר. היה הענף והיערות הרחוקים. היה המלאכה. היה הוֹוה האמנות. האמן רק בראשוני. הישבע באסתטי והשאר את המוסר לדייגים. היה כהן של האמנות ושא רגלייך מטומאת בתי־העלמין. פשוט את שעטנז התרבות ורקוד, שיר, צייר או נגן את האמנות העירומה.

2 תגובות על הפוסט “לחנוט או להחיות, זו השאלה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *