להטמטם מול תבל כי ככה

* שנה טובה עולם!

להלן שיר שפורסם בכתב־העת הבה להבא, והתייחסות שלי (אלא של מי) לשיר שלי (אלא של מי). במאמר מוסגר אציין שכתב־העת הבה להבא הוא כתב־העת היחיד לשירה עברית, למיטב ידיעתי (לא בדקתי), ובמאמר מוסגר עוד יותר אציין שמדובר בפרסום ראשון של שירה עברית במאה ה־21, אם אינני טועה (לא בדקתי). בכלל, על פניו נראה שזהו הטקסט המודפס הראשון, היחיד, ובהחלט האחרון, כן, לגמרי פעם אחרונה שמתכת (או פלסטיק. לא בדקתי.) נושקת דיו לנייר. כמדומני.

בשורה התחתונה, להיות בן־אנוש בן־ימינו צריך הבה להבא כמו שתסיסה אנארובית צריכה אל־אווירניים אובליגטוריים.

מצהר הגאווה I

הֶחָלָל גֵּאֶה, רְאֵה:
טַוָּסִיּוּת הָעַרְפִלִּיּוֹת,
תִּלְהֹבֶת הַשְּׁמָשׁוֹת,
מוּזָרוּת הַשְּׁבִיטִים,
רַוָּקוּת הַיְּקוּם.

מצהר הגאווה II

כָּל כּוֹכָב דִּגְלוֹ עָלָיו גַּאֲוָה,
כָּל הַמְּאוֹרוֹת בִּסְפֶּקְטְרוֹגְרַפְיָה מַרְהִיבָה,
אַחֲוַת הָרָקִיעַ מְאוֹתֶתֶת הַצְהָרָה:

הַיְּקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא
דֹּב טְרִיגֶ'נְדֶרִי אָ־מִינִי. הַיְּקוּם
פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא
לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְּקוּם
אַנְדְּרוֹפִיל גִ'ינוֹפִיל, הוּא
אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי.
כִּי הַמֶּרְחָב אִינְטֶרְסֶקְס,
כִּי הַזְּמַן יְדִיד הַקְּהִלָּה,
כִּי הָאֶנֶרְגִיָּה זוֹרֶמֶת,
כִּי הַחֹמֶר בָּעִנְיָן.
וְזוֹ הַהַצְהָרָה, וְזוֹ הַגַּאֲוָה, וְזֶהוּ יְקוּמְךָ.

עַד כָּאן עַל הַמִּגְדָּר שֶׁל הַיְּקוּם
מֵאֵת הַמִּנְשָר שֶׁל הַיְּקוּם.

הֲתִרְצֶה גַּם אַתָּה לִנְשׁוֹר, לְהִתְמַסֵּר, לְהִתְמַנְשֵּׁר?

אוֹ, הַרְשֶׁה לִי לִשְׁאֹל כָּךְ:
כְּשֶׁהַיְּקוּם יֵצֵא מֵהָאָרוֹן,
הַאִם תֵּצֵא אַחֲרָיו
אוֹ שֶׁתִּסְתַפֵּק בַּמָּקוֹם שֶׁהִתְפַּנָּה
לִתְלוֹת אֶת חֲלִיפָתְךָ הַחֲדָשָׁה?

ॐ לוויין הודי סביב מאדים לוויין הודי סביב מאדים לוויין הודי סביב מאדים שנטי שנטי שנטיהי ॐ

תגובה אחת על הפוסט “להטמטם מול תבל כי ככה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *