הזה שלנו

* קוראים יקרים והמונים,

קודם לתמלול הנוכחי, רציתי להתוודות ולספר שלעתים קורה ואני שוקל לכתוב שיר יפה – כזה עם דימויים וליריקה ותעצומות ורגשות מני רגשות, כמו פעם – בחיי שזה קורה, אלא שאז, למרבה המזל, במהרה נקרית לדרכי איזו שורה יפה בתרבות וספרות, או שאני נופל על איזו שקיעה יפה או שאני נתקל באיזה חסד יפה של זולת וזולת, הקיצר – איזה מלאך של יופי מעביר את הגזרה מעלי וחולפת האיוולת. סתם רציתי לחלוק, ועכשיו הנה הזה שלנו. *

הִיא מוֹנֵה גַּיְגֶּר
וְזֶה יוֹשֵׁב מוּלָה, קוֹרֵא:
קְרִינָה! קְרִינָה! קְרִינָה!
אֲבָל הִיא לֹא זָעָה.

הוּא מְבַקֵּר שִׁירָה
וְזוֹ יוֹשֶׁבֶת מוּלוֹ, מְדַקְלֶמֶת:
בֹּא! בֹּא! בֹּא!
אֲבָל הוּא לֹא רוֹשֵׁם.

אֲנִי חַיְשַׁן מַשְׁמָעוּת
וַיּוֹשֵׁב לְנֹכַח
הַקּוֹרְנוֹת וְהַמְּזַמְּרִים.
זֶה לֹא מֵזִיז לִי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *