בצוק העיתים גם זה פוסט

הוא מדמיין עצמו רכבת. נשא אחרים, שכעת מתארים אותו במילים קצובות וענייניות. דיווּח לרשויות. הפסים אזלו לו. נעדר לצד סוללת חול, מתכתי. שלג קמצוצי בזוק סביב. על המקומיים להיקבר בארונות מתכת. עליהם להשקיע רבות בחיווט. הירקות כאן מועטים. גם כאן מתים. מי ייתן ולא אדמיין כאלה. ידמיינו אחרים, ברכבות נקיות. ידווחו לתנומות המתדפקות על הזכוכית, לקצב הסוללות הנקברות מבעד. יבדו דיווחים. עם חורף, הרשויות יציבו את הדמויות שכזבו בין הסוללות. שלג קל. יניפו ירקות שערכם רב במחוזות אלה. גם כאן מתים. ירכיבו ארונות מפח הדיווח. קצוות חדים. מי ייתן ולא תדמיין כאלה. דמיין לך במקום דמיין לחלופין רכבת מתרחקת מרחיקה רוחקת ושלג צ'ו צ'ו צ'ו. כאן נקברים בתור לרישיון הציד. עוד סוללות רבות יערמו, כל סוללה פסים שמתעדרים לעבר משהו פריך ומתכתי. החיווט מתפורר כאן על אף הירקות כל הירקות יקרי המציאות. הם מטיחים בארונות החשמל שלהם מלפפונים עליהם לעולם לא ידווחו לאף רשות. יקברום מרוצצים תחת העפר שמבטיהם ירעיפו שלג בדמיונם. רודפים כאן אחרי קטרים מזכוכית שפורצים בשדות השלג רשיונות מוות. שעה קלה וידַווח לרשויות. רק לנוח מעט תחת שלג. מקומי. ארונות רכים נשקעים להם. אלה לא צריכים מתכת עוד. כאן ירקות ורכבות וגם כאן חיים.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *