שמונה שבילי שירה

מבוא

אני מבקש לכתוב על תשומת לב, אך אני שם לב שאני לא יודע כיצד ראוי לכתוב על תשומת לב. ולא על תשומת לב בלבד אני רוצה לכתוב, אלא גם על קשב, הקפדה, אכפתיות. אני מבקש לכתוב על אַפַּמַאדַה, מילה שלא אתרגם פה, אבל אציע מתווה לתרגומה.

אַפַּמַאדַה היא מילה בשפת הפאלי, שפה הודית עתיקה. זהו מונח בו השתמש הבודהא במילותיו האחרונות, עצתו לממשיכים בחיים: לכו בדרך באַפַּמַאדַה. חיו בתשומת לב, בקשב, בהקפדה, באכפתיות.

אבל ישנו עוד נושא עליו רציתי לדבר: דרשה שנשא מולי חבר לפני חמש עשרה שנה בהימלאיה. הדרשה עצמה אבודה, אבל אציע פרשנות של התבנית שהטביעה במוחי, פנג שווי של רכסים ותעלות שאני עדיין חורש. אציע זר עשבים שהצמיחו רגבים אלה, צרור רשמים, תובנות ומחשבות בנות מחשבות. להלן, אם כן, כמה דברים על תשומת לב, על דרשתו של וינצ'נזו וכמובן – מטבע הדברים ומטבעי שלי – על השירה.

שביל ראשון

אני מבקש לכתוב על תשומת לב, קשב, הקפדה, אכפתיות. אבל מה יש לומר על תשומת לב? על קשב? הרי אין רעיונות גדולים במציאות. הרי המציאות נטולת דוֹגמות. המציאות, כשאני מתבונן בה במלוא מורכבותה, אין בה די מקום פנוי אפילו לחלקיק של דוֹגמה. אין שום תיאוריה מאחורי מרוצת היקום לעבר קצו האנטרופי, התבלגנותו עד למותו הקר, עד להיעדר כל אפשרות לשינוי. כמו כן, אין שום תורה בשורש מרוץ החיים בכיוון הנגדי, לעבר מורכבות הולכת וגוברת, לעבר פירוט הולך וגובר, לעבר עידון ודיוק המידע.

אבל דבר אחד אני יודע לומר על תשומת לב: שהיא האוצר היקר ביותר, המשאב העילאי; שהיא פורה כהיתוך גרעיני וכמוהו בלתי נדלית; שהיא הופכית לנפט אך כמוהו מאירה ומניעה. ככל שתשאב יותר תשומת לב ממעמקייך, כך רק תמצא יותר ממנה. תשומת לבך היא גם המענה הראוי היחיד למציאות המורכבת כל־כך. כשאנו שמים לב למורכבות הזו, מתוך ההתבוננות עולה היופי, ומתוך הקשב שלנו לחוויה האסתטית של שפע המציאות, נוצרת המחויבות שלנו ליופי. למחויבות הזו קורא כל אדם בשם משלו. אני קורא לה שירה.

אבקש אם כך להפנות את תשומת לבך לתשומת לבך. אודה לקשב שלך, בידיעה שגם אם הדברים הבאים לא יצדיקו את זמנך, הקשב משתלם מעצמו.

שביל שני

וינצ'נזו ואני רוכנים מעל לוח שחמט, שוקלים יחסי כוחות, אסטרטגיות ותחבולות. זוהי סוטרה של רצים וצריחים, של צ'אי וצ'ילומים, המתנהלת לרקע נוף הרים חיוני להטריף. תרמילאי צנום ושיערו מתולתל בקבוקים מגוחכים, הוא אני, משחק מול סיציליאני מרופט שעורו מכוסה כתמי פסוריאזיס מתקלפים, הוא וינצ'נזו. הסיציליאני דורש בפנג שווי. הוא מסביר על קווים ישרים ועל קווים עקלקלים. הרֶשע נע על הקווים הישרים, הוא אומר, משום שהוא חסר תחכום, משום שהוא טיפש. הרשע הוא נהג טיפש הדוהר במסלול ישר, במכונית מרוצים עתירת כוחות סוס, ויודע רק לתת פול גז קדימה. הטוב, לעומת זאת, נע בקווים מפותלים. הוא נהג חכם ומיומן, הקשוב לכל סיבוב בדרך.

וינצ'נזו דימה את הטוב לנהג חכם. היום אני מבין שהוא קשוב, מקפיד, שאכפת לו, שהוא שם לב. אני מבין שהוא אינו יודע בהכרח לאן מועדות פניו, אך הוא שם לב לדרך. הוא אינו פועל מתוך תגובות מובנות ואינסטינקטיביות, אלא מטפח הדדיות מודעת עם המציאות שבתוכו ומחוץ לו. אני מבין את אותו הנהג משום שעשיתי מעצמי נהג זהיר בכביש ההררי והמפותל של השירה, עקלתון אותו תמרנתי בקשב, שם לב לכל פנייה, כדי לפעול מתוך טווח יכולותיי הערות, כי אכפת לי.

מפתה להתעצל ולבחור בכביש הישר. קל להיכנע לתכתיבים ולהתנהל רפלקסיבית מול תהפוכות העולם. אבל כבישים ישרים אינם מובילים לפסגות. כשאנו בוחרים בדרך הטובה, לעומת זאת, כשלבנו פתוח וקשוב לנפתולי המציאות המורכבת להפליא, אנו מתהלכים בעולם שיחבק את לבנו היכן שרק נשים אותו.

שביל שלישי

מורכבות המציאות מגמדת את כל תורותינו ודעותינו. אין לנו מפות לנווט טריטוריה כה מפורטת, חוויה כה שופעת.

כשקַאצַ'נַה, תלמידו של הבודהא, שאל את מורו "מהי ראייה שלמה?", ענה לו גַאוּטַמַה: "בגדול, קאצ'נה, עולמנו תלוי בדואליות של 'זה כך' ו-'זה אינו כך'. אך מי שמתבונן בהתהוות העולם במהלכה, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זה אינו כך' בנוגע לעולם, ומי שמתבונן בחדלון העולם, במהלכו, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זה כך' בנוגע לעולם." החבל הדק התלוי בין שני קצוות אלה, עליו תוכל להתהלך לוליין מעל תהום של חיים לא מודעים – חבל זה הוא אַפַּמַאדַה.

אך לעיתים תכופות מדי, אנו מתעקשים למפות את הבלתי ניתן למיפוי. בערך עשור לאחר דרשתו של וינצ'נזו, טיילתי עם יוסי במחוז נידח יותר של ההימלאיה. שוב העונה עונת המונסון, והדרך, שאמורה הייתה להיות נוחה, נעשתה בגשם לביצה רדודה ומאורכת, שלולית של חתחתים. את השביל מחקו מפולות בוץ עצומות. הגענו לפיצול שבילים גשום שם שגינו והחלנו מטפסים בתוואי שנעשה לפחות ופחות שביל וליותר ויותר ערוץ פרא על צלע הר, עד שנאבקנו כבר במעלה אשדים קטנים שביניהם לבין דרך אין דבר וחצי דבר. אחרי זמן רב מדי, הודינו לעצמנו שאנחנו בדרך לשומקום.

אלא מה? בנפשנו – שנוטה לעצלות הרוח, היא הרשע הזעיר, האישי – בנפשנו הצטיירה הדרך. דִמיינו לפנינו נתיב ישר ונתנו פול גז. אלא שהמציאות חלקה על דמיוננו, ואנחנו לא היינו קשובים לה. מה עוד למדתי מהניסיון? שאותם משטחים יפהפיים של ירוקת ההרים, כמו אלה שמדי פעם ראינו, אני ווינצ'נזו, כשמסך הגשם דעך לרגע – אותם מרחקים אידיליים ונעימים למראה הם למעשה סבך מורכב, כואב ודוקר כשאתה אבוד בתוכם.

שביל רביעי

ביני לבין וינצ'נזו מונח לוח שחמט מרובע ריבועי ריבועים, דוגמא מופשטת המשובצת במציאות שאין בה קו ישר אחד. ציור מונוכרומאטי בקווים מקבילים. אפשר גם למצוא בכך יופי. מונדריאן אולי היה מוצא בלוח יופי, וגם אתה, הקורא, תוכל ללכת למוזיאון, להתבונן במונדריאן ולהתפעם מתרבותך. אלא שלבך הפועם עֵד שנוף ההרים מפעים אותו יותר, על שפע ענני הקטיפה השטים בין פסגות המטפסות דרך יערות, מחשופים ושלג, שנמס באפיקים דקיקים שרוחשים ונופלים בין שלג, מחשופים ויערות, ומתקרחות מדשאות ומוריקות ובהן מכחילים ומלבינים פלגים מנצנצים צוננים ומנצים פרחים אינספור לסירוגין, מתכופפים ומזדקפים חתוליים כנגד ליטוף האוויר המרעיד במשבים קרירים את כל הנראה לעין, מהעננים והפסגות עד לאשדים הצחים, החוברים לנחל השוצף כחול וצח כנגד לובן המסלע הצחור לגדותיו – יופי העולם המתבדר ברוח הנושבת מכל סלע, פרח, מפל ועץ.

מציאות מורכבת עד אינסוף, בלתי ניתנת למיפוי, בלתי ניתנת להגדרה, מרהיבה, מטריפה, מטמטמת. ועלינו לאהוב אותה. לא מתוך חובה מוסרית, לא מתוך תורה, אלא מתוך נטייה אסתטית, מתוך טבענו. כי אנו מחויבים לחיים. כי אנו מעדיפים את החושב על פני הדומם, את החווה על פני הנחווה. מה עושה האדם אם לא להאדיר את המורכבות הזו הלאה? למשל, איש כותב שירה.

בינתיים וינצ'נזו מסדר את הכלים למשחק נוסף. בכל משחקינו הרבים ניצח, פרט לאחד. כפרס על נצחוני החריג, סיפר לי וינצ'נזו על ניצחון זוהר משלו. פעם הגיע לעירו רב אמן למשחק סימולטני מול השחמטאים המקומיים. וינצ'נזו המסמורטט והמחוטט הגיע למשחק יחד עם עוד תשעה עשר שחקנים במיטב בגדיהם. יין זול הוצע חינם, ווינצ'נזו חגג. במהלך המשחק, השגיח שרב האמן לא משקיע בו את אותו הזמן שהשקיע בשכניו, עד שאחרי מהלך מוצלח במיוחד של וינצ'נזו, הרים רב האמן את עיניו מהלוח והביט בו נדהם, כשגילה שאין הוא סתם חסר בית שבא בשביל היין. בסופו של יום, מתוך עשרים משחקים, היו לרב האמן תשעה עשר ניצחונות. רק לווינצ'זו הפסיד, כי רב האמן לא שם לב.

הפסדיי שלי לווינצ'נזו, לעומת זאת, לא נבעו מחוסר תשומת לב, אלא מהעדר מיומנות, שהיא רק תוצר של תשומת לב לאורך זמן רב, לאורך אינספור אלפיות השנייה. המיומנות היא נגזרת ההקפדה. וינצ'נזו לימד אותי מיומנות כשהראה לי כיצד להשליך סכין. הוא הורה לי להקפיץ את הסכין באוויר, כך שתסתובב, ולתפוס ולהקפיץ. כך, שוב ושוב, כדי להבין את משקלה, כדי להיות קשוב לסכין, כדי שיהיה לי אכפת ממנה כשאשליך ואנעץ אותה בעץ שלפני.

הוא גם לימד אותי איך לשבור בקבוק בירה בקטטה מבלי להרטיב את השרוול. שוב, עניין של הקפדה.

תצפית  ביניים

בגדול, קורא יקר, השירה תלויה בדואליות של 'זה שיר' ו-'זה אינו שיר'. אך מי שמתבונן בהתהוות השירה, במהלכה, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'אין זה שיר', ומי שמתבונן בחדלון השירה, במהלכו, בהבנה מלאה, אינו שוגה בתפיסה 'זהו שיר'.

שביל חמישי

כשאני שם לב לשירה, אני שם לב שהשירה מוזרה, דהיינו זרה לי, משמע השירה אינה אני. מסקנה זאת נשמעת ברורה מאליה, אך בכל זאת, נדרשה למשורר זה תשומת לב רבה לנסחה, והתרשמותי היא שרבים מהעוסקים בשירה דווקא אינם משגיחים בכך, אלא מחפשים בשירה את עצמם. אין זה מפתיע, שהרי אנשים הם כל־כך עצמם, חושבים כל־כך על עצמם ואוהבים כל־כך את עצמם, שמתוך הרגל, כשיחפשו שיר יפה, הם עלולים למצוא את עצמם מצביעים על שיר יפה פחות, רק כי אותו שיר מצביע עליהם – נגיד, השיר מסכים איתם, קורא בשמם או מתייחס למצבם החברתי־כלכלי או למיקום הגיאוגרפי בו איזה אב קדמון הגיח מפותה של איזו אם קדמונה. אלא שהיופי אינו חץ. הוא אינו מצביע. היופי הוא מה שאנחנו שואפים להצביע אליו. השירה יש לה את מקומה, ומקום זה אינו בנו, וכדי ליהנות ממלוא יופיה, יש לכבד את המקום הזה. יש לשים בו את לבנו.

שביל שישי

כשאני קשוב לשירה, אני קשוב לשמיעתי את השירה, ועולה בי התהייה: מהי הולדת השירה? משורר מקריא מילים מדף, מוחו ממיר אותן לתנועות שריר, ונוצרים גלי קול המגיעים לאוזני המאזין כצלילים צרורים בסבך רעש. מוח המאזין מנפה את הצלילים מהרעש, מזהה פונמות ומרכיבן למילים, למשפטים ולמשמעות. בכל התכונה הזו, ברור לי דבר אחד – ישנה שירה. אני חש בה. היא חיה בי. אך היכן היא מתקיימת? מה הוא, בעצם, קיומה?

אני מתבונן בכל שלב בתהליך, ומחפש שירה. היא אינה על לשון המשורר, ואינה באוזן המאזין, לא על הדף ולא בתאים האפורים. כך מתקלפים הרבדים והשירה נעדרת. אלא שבתוך הקשב ושימת לבי לכל פרט בדרך, מתעצמת הוויית השירה. כי השירה היא הווה שמתקיים מתוך הקשב עצמו, והיא הקשב עצמו, כמו שהיא תשומת לב, הקפדה, אכפתיות.

שביל שביעי

כשאני מקפיד על השירה, אני מבין, שהשאיפה לדעת מהו שיר טוב ומהו שיר רע היא שאיפה דוגמטית ולפיכך מוטעית. לעומת זאת, טבעי לנו לזהות יופי. כי ארבעה מיליארדי שנות אבולוציה רקמו במוחנו תחרת תאי בינה מורכבת ויפהפייה, כלי יאה להערכת היופי השופע ממורכבות העולם. אין כאן צורך בתיאוריות, רק בנוירונים וסינפסות מיומנים, והמיומנות, כאמור, היא נגזרת של תשומת לב. שים לב לשירה לאורך זמן, ונגזר עליך להיעשות מיומן בה, והשירה עניינה יופי. כשלמדתי מוזיקה הודית אצל פנדיט קֶשַב (אכן כן) גִּינְדֶה, שאלתי אותו פעם, "מהי הרַאסַה של רַאגַה זו?", כשראסה משמעה הרגש הנכון לראגה, היא הסולם או מתווה היצירה. גורוג'י ענה: "הראסה היחידה היא היופי." שיר טוב הוא שיר יפה, ואת היופי, כאמור, מזהים.

אלא שזיהוי היופי דורש מיומנות ביופי, כלומר מיומנות בשירה. היופי דורש חניכה עצמית עמוקה ומוקפדת. כי היופי לא מתיפייף. אמנם הוא לפעמים מתגלה פשוט וברור כזריחה, אך משורר מיומן מתהלך בדרכיו הן בימים ברוכי שמש והן בלילות אפלים; הן כשהוא פשוט ומזמין והן כשהוא סבוך ואיום. כשהוא נתקל בו, תהיה אשר תהיה ארשת פניו, הוא מברכו בשירה.

שביל שמיני

כשאכפת לי מהשירה, אני שר. את שיריי היפים ביותר עד כה שרתי בקיתונות וקבין, ספר שיצא, גלוי ונאות, בהוצאת הבה לאור. כמו רוב המאמצים הראויים, קיתונות וקבין הוא הדרך והיעד, המוצא והקצה, הפתרון והבעיה. קיתונות וקבין הוא התרגום שלי למילה אַפַּמַאדַה. הוא תשומת לב, קשב, הקפדה ואכפתיות ב־88 עמודים וכריכה קשה ומהודרת. הוא פרי המיומנות שאזרתי. הוא השביל בו העפלתי, התצפית שנשקפה לי והפסגה ממנה אני מטפס מטה בימים אלה, על שפתי שיר לכת שלימדה אותי הדרך.

מוצא

מדי עונת רבייה, הקנר, הוא זכר הקנרית, מצמח אזור חדש שלם במוחו. תאי מוח מתפצלים ומשתכפלים ונפגשים לאיזו סינפסה, וכל המוני תאי הבינה, או הַבִּינִים הללו, מתלכדים כדי לשיר שיר. בסוף העונה, כל אותו חבל מוח, שירו של הקנר, יתנוון, יתכווץ ויעלם. בעונת הרבייה הבאה, יצַמח מוחו אונת שירה חדשה וממקורו יבקע שיר חדש.

גם אני נתון לעונות, ואונת השירה האחרונה הייתה טובה אלי. גיליתי בה הרבה יותר משחשבתי שיש לגלות. פרחים מזנים לא מוכרים הנצו צבעים שטרם נצבעתי. פירות מוזרים עססו טעמים שטרם טעמתי. קולות יש מאין נבראו לזמר.

מעונת השירה שעברה אני נפרד בתשומת לב, מקפיד לומר, תודה רבה, איזה יופי שהיה, פני עתה לעונה הבאה. כשתגיע, אשלח גלויה.

הוראות הגעה וספק יקיצה

*ההקיצותי? או אולי זה רק משב חלום שאוושש איזה עפעף או שניים? מכל מכל, הנה רשומה צנועה. לא ברור מה מעמדה ביחס לתרדמה, אבל יש בה עדכון קטנטן: הספר החדש, קיתונות וקבין, קרם כבר את רוב עורו ושס"ד גידים, כולו כתוב, ערוך ומנוקד וכמעט מודפס, ובסוף ינואר או תחילת פברואר הספר יישטף אור ושירתו תשטוף ותשצוף. אז בימים אלה אני בציפייה לקראת משלוח העותקים הראשונים לתומכים המופלאים שסייעו במימונו. בינתיים יש כאן איזה משהו בין שיר לחלום, לא מתוך הספר אבל גם באופן מובהק מחוץ לכל דבר שהוא. *

הוראות הגעה

מִנְּקֻדַּת הַתַּצְפִּית דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַתַּצְפִּית אֶל גוּף הַתַּצְפִּית וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הַמִּפְנֶה דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַמִּפְנֶה אֶל גוּף הַמִּפְנֶה וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הַקִיצוֹן דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַקִיצוֹן אֶל גוּף הַקִיצוֹן וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הַחִתּוּךְ דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַחִתּוּךְ אֶל גוּף הַחִתּוּךְ וָהָלְאָה.

מִנְּקֻדַּת הַהִתּוּךְ דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַהִתּוּךְ אֶל גוּף הַהִתּוּךְ וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הָרְתִיחָה דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הָרְתִיחָה אֶל גוּף הָרְתִיחָה וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הַהַבְזָקָה דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַהַבְזָקָה אֶל גוּף הַהַבְזָקָה וָהָלְאָה.
מִנְּקֻדַּת הַהִתְלַקְּחוּת דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַהִתְלַקְּחוּת אֶל גוּף הַהִתְלַקְּחוּת וָהָלְאָה.

מִנְּקֻדַּת הַהִתְמַסְמְסוּת
דֶּרֶךְ מִישׁוֹר הַהִתְמַסְמְסוּת
אֶל גוּף הַהִתְמַסְמְסוּת
וְהָלְאָה הַגּוּף
הָלְאָה הַמִּישׁוֹר
הָלְאָה הַנְּקֻדָּה
וָהָלְאָה.

נומי נום ירבועי

קוראים יקרים, ברוכים הבאים לשמורת השירה של הירבוע המזמר הארצישראלי! בואו, שבו, כי הפעם הפוסט קצת ארוך ומשמים. תמצאו בו לסירוגין פרקי שירה קצרים אבל רובו סתם מילים. בעיקרו זהו פוסט פרידה זמנית ואוהבת.

שמורת השירה נכנסת עכשיו לתרדמת סתיו־עד־חורף, בה הירבוע יתמקד יותר בצפייה בשיטפונות השירה ופחות בתיעודם. אם ינמנם הירבוע על משמרתו, תהיה זו תרדמה שמחה ביותר, כי היא באה בסיכום תקופה מצוינת עבורי כמשורר. בימים אלה מסתיים מימון ההמונים לספרי הבא – ונשארו עוד שעות רצון ספורות בהן אתם יותר ממוזמנים ללחוץ כאן ולהזמין עותק! – ובינתיים זוהי הצלחה גדולה, ולא רק בגלל 80 התומכים הנהדרים או 125 האחוזים המשמחים, אלא בעיקר בגלל השמחה שלי בספר המתקרב, שנכתב לאורך שנתיים־שלוש ומהווה עבורי הצלחה משמעותית ככותב. אז אשמח לספר לכם מעט על הגאווה שלי בספר ועל מה שהצליח לי בכתיבתו, ואני מודה: הפוסט הזה יהיה זחוח מעט, אולי, אבל מיטה זחוחה היא סגולה טובה לשינה ערבה.

*** אזהרת טריגר: סופרלטיבים ונחתום שמרייר על עיסתו. ***

למדתי שפה חדשה

הספר, בראש ובראשונה, מציג שפה חדשה שנוצרה אחרי הרבה מאוד חיפושים וניסויים. זו שפה שאני מאוד מרוצה ממנה. וכל כך למה?

כי זו שפה פשוטה. לדוגמא:

מַכָּה קַלָּה בָּעֹגֶן, וְהוֹפּ! אֲנִי שָׁט.
אֲנִי חוֹתֵר לְאָנְשֶׁהוּ. אֲנִי חוֹתֵר לְמַשֶּׁהוּ.
אֲנִי חוֹתֵר וְחוֹתֵר וְחוֹתֵר – וְהִנֵּה אָנְשֶׁהוּ!
הִנֵּה אוֹקְיָנוֹס שֶׁל מַשֶּׁהוּ!

(קריאה להפלגה)

מבחינתי זו הצלחה, כי הצלחתי בצורה פשוטה לבטא משהו שאינו עניין פשוט כלל – החיפוש הפנימי, הגילוי העצמי והמרחקים העצומים שאנו שטים על פני הגלים השוקטים והרועשים של ים הביפנוכו. בעבר הייתי מתקשה לבטא זאת בצורה פשוטה שכזו, והנה הגעתי לחופי אוקיאנוס פשוט של משהו, של אנשהו. אז שאני לא אקפוץ פנימה? בטח שקפצתי! בטח שחתרתי!

כי זו שפה חזקה. לדוגמא:

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. מָצָאתִי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. חָטַפְתִּי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. בּוּם!
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.

(טוקטת קיתונות)

מבחינתי זו הצלחה, כי זה מתאר בדיוק את מה שקרה לי, ממש כך: חיפשתי ומצאתי וחטפתי, וזה הרגיש בּוּם! וזה היה חזק כמו שזה כתוב, וזה כתוב כמו שזה היה חזק. לי זה עושה את זה.

כי זו שפה חיה. לדוגמא:

צְמָחִים טוֹרְפִים מִשְׂתָּרְגִים, מְטַפְּסִים וְנִשְׁזָרִים
זֵרִים־זֵרִים שֶׁל גַּנִּים כְּמוּסִים,
יַעֲרוֹת קֻנְדָּס
וְשׁוּנִיּוֹת אַלְמוֹגִים מְשֻׁנִּים שֶׁנִּגְלִים וּנְמוֹגִים.

(יאללה בלגן)

מבחינתי זו הצלחה, כי בשנים האחרונות הביולוגיה הכתה בי סנוורים, החיים הדהימו אותי, היו לילות שכבתי והרגשתי ביולוגי כמו תא, ביולוגי כמו מוות, ביולוגי כל כך שדגדג לי בכל כיפוף בסליל הכפול, וזה נכתב לי כך – משתרג מטפס ונשזר בדיוק כמו החיים המסתבכים ביופיים.

כי זו שפה צבעונית, לדוגמא:

הַיְּקוּם אַנְדְּרוֹגִינוֹס אָ־רוֹמַנְטִי, הוּא
דֹּב טְרִיגֶ'נְדֶרִי אָ־מִינִי. הַיְּקוּם
פַּן־סֶקְסוּאָל קִיצוֹנִי, הוּא
לֶסְבִּית לִיפְּסְטִיק, פּוֹלִיאָמוֹרִי טְרַנְסְמִגְדָּרִי. הַיְּקוּם
אַנְדְּרוֹפִיל גִ'ינוֹפִיל, הוּא
אוֹטוֹסֶקְסוּאָל בִּלְתִּי־בִּלְעָדִי.

(מצהר הגאווה)

מבחינתי זו הצלחה, כי זה צבעוני כמו דגל הגאווה, שהצבעים בו גאים לא כי הם מסמלים דבר כזה או אחר, אלא הם גאים כמו שכל צבע גאה ויפה וכמו שראוי לתת כמה שיותר צבעים בעולמנו, ויש מקום לכל גוון בספקטרום המשגע כי הגוונים מטמטמים ומטריפים וזה בול מה שעיניים נוצרו לשזוף.

כי זו שפה מוזרה, לדוגמא:

שְׁכֶנְתִּי אַגְרָנִית,
בַּחֲצֵרָהּ אוֹגֶרֶת
אִגְּרוֹת מֵאֶרֶץ אַגֶרֶת מִמֶּנָּה אִגְּרָה.

(שיעור באגרנית)

מבחינתי זו הצלחה, כי כבר מספר שנים שאני מנסה לכתוב כירבוע, וזה מבחינתי אומר לכתוב שירה מגוחכת כמו ירבוע, אבל שקופצת גבוה יותר. כל מעשה כתיבה הוא מגוחך כשלעצמו, וכל מעשה כתיבה מנתר בניצב למישור כלשהו, אבל בתמונות מטריפות השפה הזו נוסקת גבוה עד כדי גיחוך, וזה עושה לירבוע זרמים נעימים עד לקצות האוזניים.

כי זו שפה הולוגרפית, שיוצרת גלים

וְהַגַּלִּים
מְאַוְשְׁשִׁים
"וַיְהִי".

(קונלינגוויסטיקה)

יומן של מסע קטן במסע הגדול

הספר הזה הוא היצירה הכי מקיפה שלי בינתיים, וניסיתי להקיף בו את כל מה שהטריף ושיגע אותי בשנתיים־שלוש האחרונות – וכמעט כל דבר מטריף ומשגע אותי. לכן הוא מנסה לכסות את טווח התופעות מהתרגיל המתמטי ועד לאמנות ההומו ספיינס, שהרי:

בְּסִכּוּם כִּמְעַט סוֹפִי, הָיָה יֹפִי.
הַהוֹמוֹ סַפְּיֶינְס הָיָה יֹפִי שֶׁל חַיָּה
וְהַחַיּוֹת הָיוּ יֹפִי שֶׁל רֵיאַקְצְיָה
וְהָרֵיאַקְצְיוֹת הָיוּ יֹפִי שֶׁל חֶלְקִיקִים
וְהַחֶלְקִיקִים הָיוּ יֹפִי שֶׁל תַּרְגִּיל.
אֵיזֶה יֹפִי שֶׁהָיָה.

(אדריכלות המין)

ובאמת שהיה יופי. יש בתמונות מטריפות נופים שנעים מהמדבר, כמובן, ועד למצולות הים; יש בו רעיונות בטווח שבין פנג שווי לאבולוציה; יש בו הרבה על שירה ושפה ועל העברית; יש בו על המאניות שלי וגם על כמה מהדאונים (אם כי רובו מז'ורי. היו אלה שנים טובות למדי). תמונות מטריפות מהווה את הביטוי הנרחב ביותר שלי למה שקלטתי מהחיים האלה בינתיים. זוהי תקיעת השופר שלי בניסיון לפתוח את שערי השמיים שלי פה כדי שיחברו לשערי השמיים שלך שם. הוא ה"ויהי" שאני זועק לפני כל הדברים כדי יתגשמו קיימים ושרירים ויפים.

נייר, דיו, דבק

התברכתי בשנתיים האחרונות במפגש עם משוררות ומשוררי הבה להבא, שמשגרים את השירה החשובה ביותר כיום לתוך העבריתוספירה. לפני כמה חודשים יצאו שני ספרים ראשונים בהוצאת הבה לאור, מבית הבה להבא, והם ספרים מרהיבים. הרמתי, ראיתי, קראתי, אמרתי – גם הספר שלי צריך להיראות כך. אז למרות שדגלתי בעבר בהוצאה עצמית עד כדי נזירית, הפעם היה חשוב לי יותר שהספר ייראה כמו שהוא ייקרא, כריכה מז'ורית לשירה מז'ורית, וכך אנו שוקדים היום על ספר שיהיה יפה והדור וראוי כמו שהשירה הזו באה אלי וכמו שאני השתדלתי לעמוד מולה. למזלי הטוב, זה אומר גם עיצוב של עידן אפשטיין ה-Uber מעצב, רוצה לומר – יופי.

המוני מממנים

הספר, כאמור בהתחלה, כבר הצליח לגייס את המימון הנדרש בפרויקט הדסטארט, והיד עוד נטויה. זו הייתה חוויה מעוררת ומרגשת וממריצה ומשמחת, אפילו אם עכשיו היא גורמת לי לרצות להזדחל לאיזו מחילה ולהתחפש לפסמון – לדוגמא – ולהשאיר את השמורה לירבוע ההיולי שבשמיים ובארץ. בסיכום כמעט סופי זו הייתה חוויה מדהימה. הייתה שם המון אהבה, וקיבלתי כל כך הרבה תמיכה מכל כך הרבה אנשים שזה מרגש אותי כל כך שזה מביך. תודה, תודה ושוב תודה למי שבחר להזמין את השירה הזו. אני מקווה שכל אחד מהתומכים ירגיש שהיה לו חלק של ממש בספר, ושיהיו גאים בו כמו שאני גאה בו.

זהו. לישון.

בסביבות ינואר יצא לאור הספר, ועד אז יש עריכות לרוב, וכל מיני מלאכות שקשורות להפקתו בצורה הטובה ביותר. אני די נמרץ ושש לחזור לעסוק במלאכות האמת שמחוץ לשיווק (מלאכה שממילא ביצעתי ככה־ככה). זה גם זמן לחשוב מה עושים הלאה. אם תרשו לנחתום לרייר עוד קצת על עיסתו לפני שיחתום את הפוסט, אומר שלתחושתי הספר הזה מסכם בהצלחה ניסיון ארוך שלי עם השירה, שנמשך כעשור, ועכשיו בא לי זמן שקט יותר להבין לאן ממשיכים הלאה. מכל מקום, בכל מה שקשור לשמורת הטבע, לרשתות החברתיות ולשאר הזירות המדוברות, הירבוע הזה עכשיו פּוֹרֵשׂ אֶת קַב הַשִּׁירָה הַבּוֹדֵד הַדּוֹמֵם לְמַרְבָד וּפוֹרֵשׁ לישון.

חלומות פז קוראים נפלאים. אוהב אתכם המון,
סער

קיתונות וקבין לאושפיזין

* חג שמח וברוכים הבאים לסוכת השירה של הירבוע. בואו אושפיזין עילאיים וקדושים, שירה לי אליכם! וגם שאלה לי אליכם, וזו תבוא בעקבות השירה.

לרגל החג, בבכורה עולמית וחגיגית, הנה השיר הפותח את הספר הבא, ששמו תמונות מטריפות, או אולי איך עושה משוגע, או משהו אחר בכלל. את כל שמותיו האפשריים נוטל הספר משיר הנושא דלהלן, שנקרא טוקטת קיתונות, שזה שם מוזר כשלעצמו.

ובכן, עולו אושפיזין עילאין קדישין, בואו וקראו מנחת פיוט, ואם תואילו להחוות דעתכם לאחר מכן, למטה בסוף מופיע משאל עם (חגיגי) בנוגע לשם הספר. חג שמח! *

טוקטת קיתונות

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. מָצָאתִי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. חָטַפְתִּי
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט. בּוּם!
קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר. קָרָאתִי:
לַעֲזָאזֵל מַלְכוּת הַשִּׁירָה! תְּנוּ לִי
אֲתוֹנוֹת שְׁקֵטוֹת,
מַמְלַכְתָּהּ עֲבוֹר חֲמוֹר אוֹ פֶּרֶד!
מַמְלַכְתָּהּ עַל הוֹד שִׁטָּפוֹן,
עַל תִּפְאֶרֶת מִסְלַע אָדֹם,
עַל נֵצַח חוֹל, עַל כֶּתֶר רֹתֶם
עֲבוּר גֶּרְבִּיל
שׁוֹתֵק
אֶחָד.
אֵיזֶה? נִשְׁטַפְתִּי קִיתוֹנוֹת.

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ שֶׁקֶט רָאִיתִי
תְּמוּנוֹת מַטְרִיפוֹת. רָאִיתִי
תִּשְׁעָה קַבִּין שִׁירָה זוֹרְמִים שׁוֹצְפִים קוֹצְפִים שׁוֹבְרִים וּמִשְׁתַּבְּרִים,
תִּשְׁעָה קַבִּין שִׁירָה שׁוֹטְפִים לִתְלֹשׁ כָּל שֹׁרֶשׁ שֶׁתָּבִין,
תִּשְׁעָה קַבִּין וְכָל קַב חַיִּים וְכָל קַב מִיתָה וְכָל קַב קִיתוֹנוֹת אֲמִתָּה!

יָצָאתִי, חָטַפְתִּי
מִבּוֹר חֲמַת עַד פָּארָן
מִגֵּב יֶלֶק עַד כַּרְכּוֹם
קִיתוֹנוֹת לְאֵין־עֲרֹךְ.
וּבַמִּדְבָּר אֵין שַׁמָּאִים!

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר רָאִיתִי דְּבָרִים חָשַׁבְתִּי דְּבָרִים הִרְגַּשְׁתִּי דְּבָרִים
חָשַׁבְתִּי מַשֶּׁהוּ גָּדוֹל בַּדֶּרֶךְ הֵנָּה
בַּמִּדְבָּר הֵרַמְתִּי אֶבֶן וּבָאֶבֶן מָצָאתִי קִיתוֹנוֹת אֲבָנִים וְכָל אֶבֶן אֶבֶן פִּנָּה וְכָל אֶבֶן אֶבֶן רֹאשָׁה וְכָל אֶבֶן אֶבֶן שׁוֹאֶבֶת אֶבֶן תּוֹשֶׁבֶת אֶבֶן שָׂפָה אֶבֶן מָרָה אֶבֶן גְּוִיל אֶבֶן גְּבִירוֹל אֶבֶן גָּזִית אֶבֶן בַּת אֶבֶן סִילִיקַטִית צוֹרָנִית אַבְנֵי־אֲבָנִים וּבְכוּלָּן מָאַס הַבּוֹנֶה!
אֲבָנִים שָׁחֲקוּ מַיִם וְאוֹתְךָ שָׁחֲקוּ – קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
אֲבָנִים שֶּׁאֵין לָן הוֹפְכִין וְאוֹתְךָ הוֹפְכִין – קִיתוֹנוֹת שִׁירָה.
וְכָל אֶבֶן רֵיחַיִם כָּל אֶבֶן מַשְׁחֶזֶת כָּל אֶבֶן גּוֹרֶסֶת כָּל אֶבֶן טוֹחֶנֶת כָּל אֶבֶן תַּחֲנָה
אֲבָל אַתָּה אֵין לְךָ פֹּה תַּחֲנָה אַתָּה לֹא עוֹצֵר פֹּה.
פֹּה תַּחֲנָה לְהוֹרָדָה בִּלְבַד,
וּלְךָ תְּכוּנָה לַעֲלִיָּה בִּלְבַד
לְהַמְרִיא דֶּרֶךְ נְקִיקִים, צֻקִּים וּמִפְרָצִים
שֶׁנֹּקְקִים וּמְצִיקִים וּמִתְפָּרְצִים
בֵּין מְצוּקִים וְאֶרְאֶלִּים.

הֵרַמְתִּי אֶבֶן לְהָבִין
הֵנַּפְתִּי לְהַפְנִים
הֻכֵּיתִי קִיתוֹנוֹת וְהִסְתַּחְרַרְתִּי בַּקַּבִּין. יָצָאתִי לַמִּדְבָּר
רָאִיתִי תְּמוּנוֹת מַטְרִיפוֹת.
וְאֵיךְ עוֹשֶׂה מְטֹרָף?
מַה שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ נוֹף חָטַפְתִּי
שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ אֲוִיר חָטַפְתִּי
שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לִמְצֹא לִי יַרְבּוֹע לְאַלֵּף חָטַפְתִּי
שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לִכְרוֹת פוֹסְפָטִים –
שִׁירָה.
יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לִקְטֹף וּלַחֲלֹט לַעֲנָה שְׁרוּקְשְׁתוּקִית שִׁירָה
שִׁירָה שִׁירָה.

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר לְחַפֵּשׂ תַּשְׁקִיף לְהִתָּכְנוּת שֶׁל אֶפְשָׁרוּת שֶׁל שֶׁקֶט
נִרְעַמְתִּי קִיתוֹנוֹת, נִסְעַרְתִּי קַבִּין,
הִבַּטְתִּי סָבִיב צָעַקְתִּי
אוֹי וֵי אַתָּה לִיפּוֹל לְמָקוֹם כָּזֶה. וְנָפַלְתָּ!
זָעַקְתִּי קִיתוֹנוֹת אוֹי וֵי!
יִבַּבְתִּי תִּשְׁעָה קַבִּין אֲנָחוֹת!

נִכְנַסְתִּי לַמִּדְבָּר
נִכְנַס בִּי הַמִּדְבָּר
כָּרַעְתִּי בַּמִּדְבָּר
קָרָאתִי:
שִׁמְעוּ מְשֻׁגָּעִים הַשִּׁגָּעוֹן אֶחָד אֵין שִׁגָּעוֹן מִלְּבַד שִׁגָּעוֹן
וְאַקְוִיפֶר הַשִּׁגָּעוֹן עָמֹק
וְאַקְוִיפֶר הַשִּׁגָּעוֹן חָזָק
וְאַקְוִיפֶר הַשִּׁגָּעוֹן תְהוֹמוֹת
וְכֻלָּנוּ נְבִיעִים!
וּמִתַּחַת לַאַקְוִיפֶר הַזֶּה יֵשׁ
רְמָזִים לְמִמְצָאִים שֶׁל מַאֲגָרִים שֶׁל מַחְצַבִּים שֶׁל שֶׁקֶט
לְמַטָּה־לְמַטָּה יֶשְׁנָם מַשְׁאַבִּים שְׁתוּקִים אֲבָל
לֵךְ חַפֵּשׂ אַסְדַּת קִדּוּחַ שֶׁתּוּכַל לְהָצִיף עַל קִיתוֹנוֹת וְעַל קַבִּין.
אַתָּה כְּבָר יוֹדֵעַ מַה תִּמְצָא,
הֲרֵי אַתָּה כְּבָר מֵבִין.

יָצָאתִי לַמִּדְבָּר.
רָאִיתִי תְּמוּנוֹת מְשַׁגְּעוֹת.
וְאֵיךְ עוֹשֶׂה מְשֻׁגָּע?
מַה שָׁאַתָּה שׁוֹמֵעַ.

*****

קראת את כל זה? גיבור/ה! ועכשיו לשאלה.

בהתייחס לשיר הנושא שזה עתה קראת, איזה מבין השמות הבאים הוא הטוב ביותר לדעתך לספר?

א. תמונות מטריפות
ב. איך עושה משוגע?
ג. קיתונות וקבין
ד. קיתונות משוגעים
ה. כל התשובות נכונות.

*** עדכון דרמטי! בעקבות סרטה ההיסטורי לעתיד של ענת קרמין, התווספה עוד אפשרות דרמטית, היסטורית ועתידית לשם הספר, והיא:
ו. השירה מצקת מה חושב/ת? שלח/י איזה תגובה או מייל! המערכת מודה לך על השתתפותך, ואם טרם הזמנת עותק של הספר המטריף ששוטף לכיווננו כמו תשעה קבין שירה, ניתן לתמוך בו כאן.

תמונות מטריפות וג'יהאד של טרמיטים

* שנה טובה, חברים!

הודעה משמחת לי: עלה לאתר הדסטארט פרויקט מימון המונים לספרי הבא, תמונות מטריפות (לחצו כאן כדי לתמוך!). אם ירצה ההמון צבאות, יצא הספר בהוצאת הבה לאור, כך שיהיה הדוּר, קשה־כריכה, כבד־עמוד, נעים־עיצוב ויפיוף. בסרטון הבא אני מזמין אותך לתמוך בתמונות המטריפות הללו, שהטריפו אותי ואני די בטוח שיטריפו אותך. לראייה אני מקריא, בין שבעת הרקיעים שלשפת מכתש רמון, פנינה צבעונית בשם קריאה להפלגה. אחרי הסרטון יש עוד שיר, כי בכל זאת רשומה בשמורת השירה. *

 

תיאוטרמיטיזם

אֲדַרְבֵּן טֶרְמִיטִים בְּמִלִּים סֻכָּר
לְהָרִים תִּלִּים בַּמִּדְבָּר.
אֶבְזֹק תָּאִית בַּשְּׁמָמָה, אֲשַׂרְטֵט
תָבָּ"ע לְקִרְיַת קוֹדֶשׁ שֶׁל
פּוֹעֲלִים וְחַיָּלִים וּמוֹנַרְכְיָה
הִירַרְכְיָה מִתְחַפֶּרֶת מִנְּהָרוֹת עַד הַשָּׁמַיִם.

אַשִּׁיק עֲבוּרָם סְעוּדַת סְפִינוֹת עֲנָק –
סַנְטָה מַרִיָה, פִּינְטָה, נִינְיָה –
עֵץ פָּרִיךְ וְנִמּוֹחַ,
לְהַפְלִיג לָעוֹלָם הֶחָדָשׁ הָעֶלְיוֹן.
אֲצַוֶּה: שִׁלְחוּ חֲרוּטִים אֶל הַחִיצוֹן!
אֶפְקֹד: הִתְעַלּוּ אֶל תּוֹךְ הַנֶּצַח!
אֲחַרְקֵק: הָאַלְמָוֶת הוּא כִּרְסוּם עִקֵּשׁ!

הָאַלְמָוֶת נֶחְפָּר מְחִלּוֹת־מְחִלּוֹת
מֵעָפָר עַד לְאֶתֶר.
וַאֲנִי אֶמְחַל לָכֶם מְחִילוֹת־מְחִילוֹת
מֵאֶתֶר עַד לְאֵפֶר,
רַק הַרְשׁוּ לִי לְטַפֵּס עַל תִּמְרוֹת טֶרְמִיטִים
רַק תְּנוּ לְהַמְרִיא מִנְּמַל הֶחָלָל שֶׁנִּמַּלְתֶּם
הַרְשׁוּ לְחַבֵּר נְקֻדָּה לִנְקֻדָּה מִמְּרוֹמֵי־מְרוֹמִים
תְּנוּ לִטְווֹת תְּוָאֵי תְּוָאִים מִגָּבְהֵי־גְּבָהִים.

עָלִיתִי הַשָּׁמַיְמָה לְמַעַן אַשְׁקִיף מֵעֲנָנִים
אוּלַי יֵשׁ מַה לִצְבֹּעַ בֵּין הַקָּוִים.

חזון ובתר־חזון

חזון

עַם יִשְׂרָאֵל קוֹרֵא לְךָ:
בּוֹא. בּוֹא.
זוֹ לֹא זִקְפָּה
זוֹ רַק צְפִידַת מָוֶת. בּוֹא.

רַבִּין זוֹמְבִּי קוֹרֵא לְךָ:
בּוֹא. בּוֹא.
הַזִּקְפָּה הִיא כִּרְסוּם
הִיא כִּרְסוּם הִיא
כִּרְסוּם. זִקְפָּה
הִיא כִּרְסוּם יְסוֹד הַמָּוֶת. בּוֹא.
סוֹף חָזוֹן.

בתר־חזון

בְּתֹם הֶחָזוֹן אַתָּה נוֹפֵל עַל הַתַּחַת וּגְלוּי־עֵינַיִם
לְתוֹךְ גָּלוּת בְּתוֹךְ גָּלוּת מִתּוֹךְ גָּלוּת,
וְכָל גָּלוּת מֵמַד, וְכָל מֵמַד שָׂפָה,
וְכָל שָׂפָה שָׂדֶה סְקוּל־רוֹזֵטָה,
בּוֹ אַתָּה עוֹמֵד יַחַד עִם כָּל אֲשֶׁר הִכַּרְתָּ
לֶאֱחֹז יָדַיִם בְּמַעֲגָלִים מִשְׁתַּנִּים,
מִסְתַּדְּרִים עֲצֶרֶת,
מַעֲמִידִים סִימֶטְרִיּוֹת סְתוּמוֹת,
מְסַמְּנִים מִנְחָת לַתּוֹבָנָה שֶׁאֵין עוֹד חֶזְיוֹנוֹת
שֶׁמֵּעַתָּה וְעַד עוֹלָם זֶה רַק אַתָּה וּפִרְסוֹמוֹת.

דיאגנוזה פרוגנוזה המלצה

לִפְנֵי חֲמֵשׁ־עֶשְׂרֵה שָׁנָה
נִדְבַּקְתִּי בְּמַחְשָׁבָה.
מֵאָז נַשָּׂא.

זוֹ מַחְשָׁבָה עַל הַקַּוִּים הַכְּלָלִיִּים
שֶׁל הַקַּוִּים הַיְּשָׁרִים
וְהַקַּוִּים הָעֲקַלְקַלִים
וְאֵיךְ שֶׁאֵלֶּה וְאֵלֶּה נוֹשְׁקִים
לַטּוֹב
וְלָרַע.

זֶה קוֹנְסֶפְּט אַדְרִיכָלִי
שֶׁעָשָׂה לִי פֶנְג־שְׁוִי
בַּמִּרְוַחִים הַסִּינַפְּטִיִּים.
זֶה גַּם רַעֲיוֹן מַבְרִיק
וְזֶה גַּם מְעַצֵּב־פְּנִים גָּאוֹן.
מֵאָז שֶׁסִּדֵּר אוֹתִי
מַרְגִּישׁ לִי פֹּה בַּמֹּחַ שֶׁיֵּשׁ
הַרְבֵּה יוֹתֵר מָקוֹם.

אִם בָּא לָךְ,
יֵשׁ לִי כָּאן מֶלֶט, חוֹל וְחָצָץ.
צִ'יק־צָ'ק אֲנִי מַמְחִישׁ וְאַתְּ נִדְבֶּקֶת.

שֶׁאֲנִי אַפְעִיל אֶת הַמְּעַרְבֵּל?

ארבע הונאות

* כמה מטאורולוגיה אפשר להכניס לשיר? מסתבר שהרבה. אפיציקלים, לעומת זאת, הצליחו להתברג רק פעם אחת. אפיציקל, דרך אגב, זה עיגול על מעגל. נגיד, חוני המעגל, כן? אז סביב חוני סבבו זבובים זובבים באפיצקלים, עד שירד הגשם וזיבב אותם משם, שזה כבר עניין עונתי, ממש כמו השיר העונתי הבא, רק שהעונה עצמה לא עונתית בכלל. מכל מקום, ארבע הונאות הנה הן להלן.*

ארבע הונאות

עוֹלָם מַצְהִיב –
מַדּוּעַ לֹא תַּאְדִּים אוֹ תַּסְגִּיל?
מַה לְךָ לְהִתְקַדֵּם לָאֶמְצַע?
עוֹלָם טִפְּשׁוֹן,
מֵאֶמְצַע אֵין לְאָן לִקְפֹּץ.

עוֹלָם הָעוֹנוֹת הַקְּטַנּוֹת –
מַה לְךָ לִסְבֹב סִבּוּבֵי סִבּוּבִים
אֶפִּיצִיקַלִים קְטַנִּים סְבִיב
מוֹנֶה הָעוֹנוֹת הַגְּדוֹלוֹת הַנּוֹרָא?
עוֹלָם טִפְּשׁוֹן,
הוּא לְעוֹלָם יַחְשׂוֹף לְךָ רַק
שֶׁמֶץ הֶרֶף שֶׁל רִגְּעוֹן,
שְׁנִיַּת אַחַר־צָהֳרַיִם שְׁדוּפָה
בֵּין שִׁלְהֵי־אָבִיב לִמְבוֹאוֹת־קַיִץ.

עוֹלָם –
שְׁלַח אֶת גְּדֵר בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֶטֶאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת חֲצַר בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֶטֶאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֶטֶאוֹרוֹלוֹגְיָה.
שְׁלַח אֶת דָּרֵי בֵּיתְךָ לִלְמֹד מֶטֶאוֹרוֹלוֹגְיָה.
אֶת הַמֶּטֶאוֹרוֹלוֹגְיָה שְׁלַח לִלְמֹד קְלִימָטוֹלוֹגְיָה
וְאַתָּה חֲקוֹר אוֹתָהּ בִּקְרִימִינוֹלוֹגְיָה,
שְׁקֹד עָלֶיהָ בִּפְרֶנוֹלוֹגְיָה.
מַשֵּׁשׁ אֶת גֻּלְגֹּלְתָהּ, חוּשׁ וְאַבְחֵן:
הַבֶּלֶט שֶׁמִּתַּחַת לַאֲגוּדָל
אִינְדִּיקַצְיָה לְפְסִיכוֹפַּצְיָה.

עוֹלָם –
אֲנִי חוֹשֵׁב, הָיְתָה לִי חֲשׁוּבָה עוֹנַת הַחֲשִׁיבָה.
אֲנִי מַרְגִּישׁ, הָיְתָה לִי מְרַגֶּשֶׁת עוֹנַת הַהַרְגָּשָׁה.
אֲנִי מֵבִין כִּי הָיְתָה לִי תּוֹבָנָה בְּעוֹנַת הַהֲבָנָה
וּמַכִּיר תּוֹדָה לְעוֹנוֹת הַתּוֹדָעָה וְהַכָּרָה.
אֲנִי מוּכָן לְסוֹפְעוֹנָה. עַתָּה:
כָּל הַבָּרוֹמֶטְרִים, הֱיוּ לָנוּ לַאֲדוֹנִים.
כָּל הַתֶּרְמוֹסְטָטִים, הָיוּ לָנוּ לְגְבִירוֹת.
פִּרְצוּ חוֹלְלוּ בְּרִקּוּדִים סָלוֹנִיִּים.
אֲנַחְנוּ הַפַּרְקֶט.

שיעור באגרנית

שְׁכֶנְתִּי אַגְרָנִית,
בַּחֲצֵרָהּ אוֹגֶרֶת
אִגְּרוֹת מֵאֶרֶץ אַגֶרֶת מִמֶּנָּה אִגְּרָה.

שְׁכֶנְתִּי הָאַגְרָנִית
גַּנֶּנֶת פּוֹגְעָנִית.
מִינִים פּוֹלְשִׁים, סַנְסִנִּים מִסְתַּנְּנִים, זְבוּבִים זוֹבְבִים.

הִתְקַשַּׁרְתִּי לַמּוֹקֵד הָעִירוֹנִי. אָמְרוּ:
"מִצְטַעֲרִים. אֵין פֹּה פַּקָּחִים דּוֹבְרֵי אַגְרָנִית."
אֲנִי בְּעַצְמִי פִּקֵּחַ,
אָמַרְתִּי לְעַצְמִי.
אֶלְמַד בְּעַצְמִי אַגְרָנִית.

אִם יֵשׁ דָּבָר בִּרְשׁוּתְךָ
שֶׁאֵינְךָ רוֹצֶה בִּרְשׁוּתְךָ
וְשֶׁאֶפְשָׁר לְהַעֲבִיר לִרְשׁוּתִי
אָז נְתוּנָה לְךָ הָרְשׁוּת
לְהַשְׁלִיכוֹ לַחֲצֵרִי.

בִּגְלַל מֶחְדָּל הָרָשׁוּיוֹת הָעִבְרִיּוֹת
אֶדְבֹּר אַגְרָנִית.

כן דרך אישה מתקמפסטת

* מחר, ה-26.5, בחנות (העלייה 31, ת"א), בתשע בערב, יהיה לי הכבוד הנדיר להופיע יחד עם סאב נובה, תא קיצון מבית מוסיקה נובה. אקריא שירה ואשמע שירה ואין די מילים להמליץ, אז בינתיים הנה מילים אחרות. *

כן דרך אישה מתקמפסטת

מַעֲשֶׂה נְבֵלָה בָּאֲדָמָה
דָּבָר נִפְלָא מִמֶּנִּי לֹא יְדַעְתִּיו.
דֶּרֶךְ הַפֶּגֶר בָּאָרֶץ
כְּדֶרֶךְ הָעַלְמָה בַּגֶּבֶר
תַּעֲלוּמָה בְּסֵתֶר הַקֶּבֶר.

מַעֲשִׂיָּה נִרְקֶמֶת בְּעוֹר מִתְפּוֹרֵר וְגִידִים נִפְרָמִים.
רְקָמוֹת מִתְאַיְּרוֹת תַּחֲרָה.
אַלְפֵי פִּיּוֹת נִפְצִים לְסַפֵּר אַגָּדָה:
מִישֶׁהִי
מֵתָה.

מִישֶׁהִי מְתָאֶרֶת עֲלִילָה נִפְלָאָה.
מִישֶׁהִי מִצְטַיֶּרֶת תְּמוּנָה מַרְהִיבָה:
מַכְחִילָה, מִתְקַשַּׁחַת,
נַעֲשֵׂית צוֹנֵנָה.
הִיא מִתְבַּשֶּׂמֶת אָמוֹנְיָה
וּמִתְנַפַּחַת כְּאֵלָה קַדְמוֹנָה.
הִיא מְקַבֶּלֶת אֶת כָּל הַנִּדָּחִים.
הִיא מְאָרַחַת אֶת הָרִמָּה.
הִיא מִתְפַּקַּעַת מֵרֹב אַהֲבָה.

אֵיזֶה מַעֲשֶׂה נְבֵלָה מֻפְלָא!
גּוּפָה מִתְקַדֶּשֶׁת, נִפְרֶצֶת וְנוֹתֶנֶת מֵעַצְמָהּ.
גְּוִיָּה מְחַלֶּקֶת חֲבִילוֹת שַׁי לַצִּמְחִיָּה.

הַנִּרְקֶבֶת בַּגַּנִּים הֵכִינָה מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת לַחֲבֵרִים:
סִידָן, אַשְׁלְגָן וְזַרְחָן לַפְּרָחִים
שֶׁיִּפְרְחוּ שֶׁיִּצְמְחוּ שֶׁיְּשַׂגְשְׂגוּ.
מִי יִתֵּן תַּמָּתִי מֵתָתִי
שֶׁתְּשַׂגְשֵׂגִי, תִּצְמְחִי, תִּפְרְחִי
שֶׁיִּסְפְּדוּ עָלָיִךְ וְרָדִים.

* מוצר קיצוני נמכור בחנות. לנו זה עלה יותר. *